עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
גנבת הברכות
24/11/2014 14:52
יחיאל דרעי

מדוע יעקב היה צריך לגנוב את הברכות? מדוע יצחק לא ידע שעליו לברך את יעקב? מדוע יצחק אוהב דווקא את עשיו ולא את יעקב?

יצחק אבינו הוא מרכבה לספירת הגבורה, מידת הדין המתוקנת, שמקבל עליו באהבה כל מה שבא משמים. גם עשיו בא מצד מידת הדין, לכן הוא שעיר ואדמוני (שעיר מורה על אדם שאינו ישר, שהרי על יעקב נאמר שהיה חלק – דהיינו ישר). יצחק אוהב את עשיו, מאחר ושניהם דומים. יצחק אוהב גם את הטוטליות של עשיו שרוצה לעשר את התבן והמלח. יצחק רוצה לתקן את העולם ולהגיע לגמר התיקון, לכן הוא שולח את עשיו אל השדה לצוד ציד(ה). עשיו רוצה למשוך לעצמו את כל האור. הוא רוצה את כל התענוג מיד. אולם, דבר זה אינו אפשרי לאחר הצמצום. עשיו "גונב" את האור כדי לקבל זאת רק לעצמו, בלי לרצות ולהתקשר אל הבורא. לכן, עונשו הוא שיבוא יעקב המוכן לוותר על קבלת האור בשביל להשיג קשר עם הבורא, ו-"יגנוב" את הברכות מ-"גנב" האורות.

יעקב המכונה "קטן" מוותר על האור על מנת להגיע לקשר עם הבורא. בשל כך, אין הוא מנסה להשיג את ההנאה והעונג. אולם, הבורא רצה שהנברא יקבל את כל השפע שהוא רצה לתת במחשבת הבריאה. יוצא שיש כאן מלכוד, כי מצד אחד, עשיו מנסה למשוך את כל האור והשפע לעצמו ועובר על חוק הצמצום, ומצד שני, יעקב מוותר על האור ובשל כך לא מקבל את כל העונג. לכן, ה' מסתיר מיצחק את העובדה שיעקב צריך לקבל את הברכות. יצחק רוצה שעשיו יקבל את הברכות ומצווה אותו לצוד ציד(ה), דהיינו למשוך את כל האור על מנת להגיע כבר לגמר התיקון. אז מגיע יעקב ו"גונב" את הברכות מעשיו. כך ע"י הברכות הוא מקבל גם את האורות הגבוהים שיתוקנו רק לעתיד לבוא (בזכות הרצון של עשיו למשוך את כל האור לעצמו). יעקב אבינו ממשיך בתיקון העולם בדרך של קמעא קמעא, ודוחה לעתיד לבוא את השימוש של האורות הגבוהים. כך, מתקיים הפסוק: "רשע יכין, וצדיק ילבש". הבורא משתמש ברצון של הרשע להנות לעצמו, על מנת להגדיל את שכרו של הצדיק.

כל סיפור גנבת הברכות הוא המשך של סיפור הנחש בגן עדן. שם הנחש הפיל את האדם ממדרגתו, משום שקינא במעלתו המיוחדת וכדי לגנוב ממנו את השפע. יעקב אבינו ע"י "גנבת" הברכות מתקן את העוולה הקודמת, אולם גם למעשה ישנו מחיר שיעקב אבינו צריך לשלם בהמשך. אולם, מעשה זה היה מחויב לתיקון העולם. המטרה של כל מצוות התורה היא להגיע לקשר עם הבורא, עם נותן המתנה.   

 

3 תגובות
מסך
12/05/2013 11:26
יחיאל דרעי

אנו מדגישים ואומרים שאף על פי שהקו יותר חשוב מהעיגולים – העיגולים קודמים לקו מצד ההתגלות שלהם לאחר הצמצום ככלים ריקניים ורק אח"כ התגלה הקו. בכך בעצם העיגול הוא חומר הכלי והוא אמצעי לקו שדרך הקו ניתן לייצר אהבה ולקבל את האור מתוך אהבת ה' ולא בגלל הרצון לקבל הפרטי שבעיגול (הרב אדם סיני מתוך תלמוד עשר הספירות).

כלים דעיגולים מורים על כך שאין בהם הבחן מדרגות של מעלה ומטה, לפני הצמצום כל האור מגיע אליהם בבת אחת ללא הדרגה. הצמצום שהתרחש במלכות שבאין סוף, נוצר מתוך רצון ליתר דבקות בבורא וליתר אהבה. לכן, כביכול האור מסתלק מכל המדרגות כי הכלי בוחר שלא לקבל לעצמו, אלא לקבל רק על מנת להשפיע. כתוצאה מכך, הכלים דעיגולים הפכו להיות ריקניים מאור, כי הם מקבלים רק לעצמם. האור שהם מקבלים הוא רק דרך כלים דאור ישר, כי שם ישנו מסך בספירת המלכות שבעצם דוחה את האור, מאחר ואין הוא חפץ בלקבל לעצמו, הדחייה שלו יוצרת אור חוזר ואז גם ספירת המלכות מקבלת את ההארה הזאת בעל מנת להשפיע.

 

ניתן לומר, שהכלים דעיגולים הם הטבע או באופן פרטי התכונות האישיות שעמם אנו נולדים. תכונות אלה נטועים בתוכנו ואין לנו אפשרות לשנות אותם בהתמודדות ישירה ובכוח. כשם שהכלים שעיגולים מקבלים את האור רק דרך הכלים דאור ישר, כך גם אצלנו השינוי של התכונות הוא רק דרך הכלים של אור ישר. מצוות התורה נועדו להוות מסך החוסם אותי מלקבל לעצמי בלבד, ומאפשר לי לקבל את האור החוזר בעל מנת להשפיע. הבסיס לתורה ומצוותיה הוא אהבת הבריות שבאה מתוך אהבת ה', כדי להיות משפיע בעולם ובכך להגיע לשיווי צורה עם הבורא. כל רצון של האדם לקבל את האור כולו אליו ללא מסך, רק לרצון לקבל שלו מגביר בעצמו את הרע. "לַעֲלוּקָה, שְׁתֵּי בָנוֹת-- הַב הַב" (משלי ל', ט"ו) - צד הטומאה והרע הוא מי שאומר כל הזמן: "הב הב", דהיינו: "תן תן". "אני אמלוך" היא גם אמירה ששיכת לצד הטומאה והרע, מאחר וזה שילטון שנועד להכניע את האחר ולהעצים את עצמי על חשבון האחר. דוד המלך שהוא היצוג של ספירת המלכות בעולם נמשח ע"י שמואל הנביא בהוראת ה' ונבחר ע"י בנ"י. הוא לא חשב שהוא צריך למלוך. ראיתי משפט לא יהודי בכיתה: "מנהיגות לא מקבלים מנהיגות לוקחים", נכון מנהיגות של הטומאה, מנהיגות של מי שחושב אני אמלוך, כאשר האני הוא במרכז. הפוך מהיהדות וממה שמלמדים אותנו המקובלים.

 

היום הוא יום האזכרה של החייל אבי לימואי הי"ד. הנכונות של חיילינו למסור את הנפש להגנה על ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, היא המסך הכי גדול שנברא יכול לייצר. אני מוכן לוותר על כל הרצון לקבל לעצמי שלי לטובת כלל ישראל, אני מוכן אפילו למסור את חיי. עליהם אמרו חז"ל: "ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ'.). (אמירה זו באה מיד לאחר שרב יוסף שהיה גוסס סיפר לאביו שראה בשמים עולם הפוך, מי שכאן למעלה שם הוא למטה ומי שכאן הוא למטה שם הוא למעלה, ואמר לו אביו עולם ברור ראית).

 

1 תגובות
חירות
25/03/2013 15:53
יחיאל דרעי

בעבר למדתי שהסיבה לבריאת העולמות היא הבושה שהרגיש הכלי, כאשר הוא רק קיבל מהאור בלי לעשות שום דבר בשביל זה. כעת, שמעתי הסבר אחר לדברי בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות: במצב המכונה 'אין סוף' הייתה אחדות פשוטה בין האור והכלי, ואנחנו לא יכולים להשיג זאת, מאחר וכל ההשגה שלנו היא מהצמצום והלאה. אם כך, מדובר באמונה שכך היה המצב הראשוני. מה שגרם לבריאת העולמות הוא רצון הכלי ליתר דבקות באור. במצב הראשוני של האחדות הפשוטה, לא היה שום חיסרון לכלי, ולמרות זאת היא בחרה באופן חופשי וללא שום כפייה ביתר דבקות או מה שאנו מכנים בעולם שלנו "אהבה". לכן, אמר ר' עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה. זוהי הנקודה המרכזית של כל קיום התורה והמצוות. כל בריאת העולמות הייתה בשביל לגלות זאת. יוצא מכך שערך החירות הוא ערך אבסולוטי. למרות שלא היה שום חיסרון לכלי באין סוף, היא בחרה  ביתר דבקות. לאחר בחירה זאת, היא המשיכה לקבל, אך אז היא כבר הרגישה בושה, מאחר והיא חפצה ביתר דבקות, דהיינו להיות גם משפיעה כמו הבורא, אך היא עדיין לא יכולה. רק לאחר מיכן האור מסתלק ממנה על פי בחירתה, הואיל ואין כפיה ברוחני (אין שום שינוי באור בהסתלקותו, מאחר ואין העדר ברוחניות. ההסתלקות היא רק מצד הכלי).

 

בתפיסה המצרית הקדמונית חוקי הטבע הם מוחלטים, ולכן אפילו לאלים אין יכולת לשבור את החוקים הללו. למעשה, גם האלים כפופים לחוקי הטבע, מאחר והם נמצאים בתוך המערכת של הבריאה. החידוש של משה ואהרון היה שה', קרי הבורא הטרנצנדנטי (הנעלה שנמצא מחוץ לבריאה), משגיח ומתעניין בעולם, ולכן דורש לשחרר את עם ישראל, מאחר והוא העם הנבחר. עשר המכות מוכיחות לפרעה, שה' הוא בעל החירות המוחלטת, הוא נעלה מעל הבריאה, ובעוד שהמכות הללו פוגעות במצרים, אין הם פוגעות בעם ישראל, שהוא גם כן עם ה', עם הנצח, העם שיכול לעבור את כל ההיסטוריה האנושית ולשרוד. עם החירות, מאחר וחוקי הטבע לא חלים עליו, שהרי עם זה היה אמור להיעלם מההיסטוריה ולא לשרוד אלפיים שנות גלות. יוצא, שהחירות של האדם הפרטי היא מוחלטת, למרות שיש כוחות שפועלים עליו, הוא בעל חירות מוחלטת לבחור כרצונו ואין שום דבר שכופה עליו לעשות דבר מסויים. אם כך, כיצד יכול האדם לדעת במה לבחור? התשובה פשוטה: לבחור ביתר דבקות בבורא. מצד אחד, "ואהבת את ה' אלוקיך..." ומצד שני, "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'".

1 תגובות
לך לך
28/10/2012 21:23
יחיאל דרעי

בפרשת השבוע נאמר לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". רש"י מסביר: "לך - להנאתך לטובתך". ההליכה מהמקום המוכר היא לטובתו של אברם. אברם הוא אב רם, אישיות רמה ונעלה. בכל אחד מאיתנו שוכנת נשמה שהיא אב רם, אך בכדי לגלות אותה על האדם ללכת, להתקדם צעד אחר צעד. ההליכה היא: "מארצך - ארץ לשון רצון, אך זהו הרצון המזוייף של האדם, הרצון הנגלה, מה שהאדם בתחילת דרכו מגדיר כרצון שלו, רצון אגואיסטי - "ארצך". היציאה היא מ-"ארצך", הארציות שלך, הרצון הנובע מההסתכלות של היותך מרכז היקום. "וממולדתך - עליך להתגבר גם על כל התכונות הרעות שעמן נולדת. האדם לא יכול לטעון: "כך נולדתי". זה נכון שכך נולדת, אך כך נולדת כדי שתוכל לתקן, לשפר ולא כדי לתרץ. "ומבית אביך - גם טענות על חינוך לקוי אינן מתקבלות. גם אם החינוך שקיבלת היה קלוקל, תמיד בידך הבחירה לשנות את דרכך. אין ספק שקשה לאדם להתגבר על נטיותיו הטבעיות ועל אורח החיים שעליו הוא התחנך, אך הדבר אפשרי. לא נדרש מהאדם גם לשנות את עורו לגמרי, אלא לא להכנע לחולשותיו. בסופו של דבר, יהיה מי שילמד עלינו זכות בשמים ויצביע על הקשיים האדירים שהיה עלינו להתמודד עימן, אך לא אנו צריכים להיות אלה שמחפשים כל הזמן לתרץ. המטרה של ההליכה וההתקדמות בעולם הזה היא: "אל הארץ אשר אראך - האדם צריך לעזוב את "ארצך", הרצון האנוכי שלו, ובסופו של דבר להגיע אל הרצון האמיתי שלו, ששם הוא פוגש את בוראו. הקב"ה לא מגלה לאברם כי עליו להגיע לארץ כנען, מאחר וכל אדם צריך לעבור את המסלול שלו ולהגיע אל הדרגה הרוחנית שלו, והדרגה הזאת לא נקבעת מראש גם לא על ידי הקב"ה, היחיד שיכול לקבוע זאת הוא האדם בעצמו. הסיבה לכך פשוטה: המרחק בין האדם לבוראו היא אינסופית, כך שרק האדם יכול לקבוע כמה רחוק הוא יכול להגיע. גם בעניין ארץ כנען, אחת הסיבות שה' לא מגלה לו איזו ארץ זו היא, מאחר ומעלתה היא כל כך גבוה שאי אפשר להסביר זאת במילים. כך גם לגבי נשמת האדם ומסלול חייו בעולם הזה, אין אפשרות להסביר במילים איזו נשמה גבוה מסתתרת בכל אחד מאיתנו. גם כאשר מנסים להסביר, הדברים לא מופנמים. ר' נתן אומר שבכל יהודי הכי פשוט יש נשמה כל כך גדולה וכחות נפש אדירים שהוא יכול לעמוד כנגד כל תאוות העולם הזה. אם כך, למה אנו לא מצליחים? כי אנו לא מרגישים את הנשמה הזאת. כאשר אברם מתחיל במסע הוא לוקח איתו את: "לוט". הזוהר מסביר שלוט הוא היצר הרע. "לוט - פירושו כיסוי, כמו שאומרים "לוט בערפל". ישנו מסך שמונע מאור הנשמה להאיר. אחרי שאברם נפרד מלוט (לוט בוחר לגור עם רשעי סדום) מייד מתגלה אליו ה'. ברגע שמסירים את הלוט, מייד ישנה בהירות וקשר עם הבורא.

2 תגובות
מה לך פה, אליהו?
04/07/2012 09:23
יחיאל דרעי

לאחר שאליהו הנביא מוריד אש מהשמים ומוכיח לעם ישראל שה' הוא האלוהים היחיד, ושוחט את נביאי הבעל הוא נאלץ לברוח מפני איזבל שרצתה להרוג אותו. אליהו בורח תחילה אל ממלכת יהודה, אך הוא לא מסתפק בכך וממשיך במסע ארוך אל הר סיני. שם שואל אותו ה': "מה לך פה אליהו?", וכמו שרש"י תמיד מסביר במצבים כאלה ה' שואל את השאלה על מנת להיכנס עמו לשיחה, שהרי ה' יודע את מה שקרה. אולם, בתוך השאלה כבר נמצאת התשובה לאליהו, אך אליהו לא מבין את כוונת שאלתו של ה'. כאשר ה' שואל אותו, מה אתה עושה כאן? משמע ה' כביכול מופתע לפגוש אותו במקום הזה. ה' אומר לו בעצם אתה לא נמצא במקום שלך, אתה בכלל לא בכיוון. הקדושה של הר סיני בטלה מזמן מייד לאחר מעמד הר סיני. הקדושה היום נמצאת בארץ ישראל, בעם ישראל ובמקדש. לא חוזרים אל העבר כאשר ההווה מאתגר אותך, עלייך להתמודד עם האתגר שמציב בפניך ההווה.

 

אליהו לא מבין כלל את השאלה ומתחיל לספר לה' את כל הקשיים שעמם הוא מתמודד, למרות שאת הכול הוא עשה מתוך נאמנות אליו (=לה'). "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". המדרש מכניס דו שיח בין ה' לאליהו על כל תלונה של אליהו: הם עזבו את בריתך. זו הברית שלי, מה איכפת לך?. הם הרסו את מזבחותיך? מזבחות שלי, מה איכפת לך? הרגו את נביאיך. נביאים שלי, מה איכפת לך? הם רוצים להרוג גם אותי. אם כך, אומר ה' כל התלונות שלך נובעות מתוך אינטרס אישי. אם חופרים עד הסוף רואים שמעורב כאן עניין אישי שלך, אליהו. בתוך כל הבאלגן שעשית לשם שמים, יש שמץ של נגיעה אישית שלך ולכן זה פוסל אותך. כאשר האדם הולך בדרך של קנאות, מידת הדין ולימוד קטגוריה הקב"ה קודם בוחן אותו קודם לראות האם הוא חף מכל נגיעה אישית, ואז מתגלה שלא, אפילו אצל צדיק מיוחד כמו אליהו הנביא העולה אח"כ בסערה השמימה.

 

ה' מנסה ללמד את אליהו שהדרך להשפעה על עם ישראל לא עוברת דרך כפיה אלימה (רוח, רעש ואש). כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל אי אפשר לחנך אותם לעבודת ה' ע"י אלימות, פשוט מאחר ואני אינני שם. לאחר מיכן יש "קול דממה דקה" ושם נמצא ה'. במושג "קול דממה" יש סתירה פנימית: אם יש קול אז הוא נשמע ואם זו דממה אז אין כלל קול. נראה לי שהכוונה לקול הפנימי הבוקע מהאדם עצמו והוא משפיע על מי שסביבו גם בלי קול גשמי. לשם כך נדרש מהאדם עצמו - במקרה שלנו אליהו - להתחבר אל נקודת האמת הפנימית שלו, ולהאמין שהוא יכול לשנות את אלה שסביבו רק בדרכי נועם. ה' פוסל את דרכו של אליהו, ובעצם אפילו אליהו מודה שלמרות כל הרעש שהוא עשה והאש שהוריד מהשמים, ולמרות שהוא הוכיח לעם את עליונותו של ה' על  הבעל, הוא נכשל בכך שלא הצליח באמת לחנך את העם, העם נשאר אותו דבר. ה' מנסה לעזור לו ולומר לו דרכך הייתה טעות, עלייך לחזור אל העם ולחנך בדרכי נועם, חינוך איטי וסבלני שבסופו של דבר יישא פירות. אולם, לאחר השיעור הזה של ה' לאליהו, אליהו שוב נשאל מה הוא עושה כאן והוא חוזר בדיוק על אותה התשובה שהוא ענה בהתחלה. הוא בעצם לא הבין את המסר מה', או שלא היה מוכן לקבל על עצמו את השינוי הנדרש ממנו. כפי שאליהו ביקש מה' כאשר הוא היה בדרך להר סיני שייקח את חייו, כך הוא גם כעת מיואש ולא חפץ להמשיך לחיות. חז"ל אומרים שאליהו תבע את כבוד האב ולא תבע את כבוד הבן. פירוש: אליהו קינא לשם ה' עד הסוף ללא פשרות, אולם בגישה כזאת הוא עלול להביא להשמדת האומה כאשר היא לא הולכת בדרכי ה'. לכן, ה' מפטר אותו מתפקידו ומצווה עליו למשוח את אלישע לנביא במקומו. רש"י אומר על כך דברים קשים: "אי איפשי בנביאותך, מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני". תרגום: אינני רוצה את הנבואה שלך, היא שווה בעיני מאחר ואתה מקטרג על בני. ה' לא רוצה שיקטרגו על בניו, זה הכי קל למצא חסרונות, את זה ה' יכול לעשות לבד. ה' רוצה נביא שיסנגר על בניו אפילו הם נמצאים בשפל המדרגה. מישהו שימצא נקודת טוב בחושך הכי גדול. 

 

בפרשת השבוע הקודמת קראנו על חטאם של משה ואהרון. מסיפור התורה לא ברור מה היה חטאם. רש"י מסביר שכיוון שהם היכו את הסלע במקום לדבר אליו כפי שצוו, לכן נענשו. נשאלת השאלה: מה כל כך חמור בכך זה עדיין נס גדול? בנוסף, לאחר יציאת מצרים היה מקרה דומה וגם שם משה הכה את הסלע ויצאו מים, אם כך מה ההבדל? ההבדל הוא שהמקרה הראשון קרה לאחר יציאת מצרים, ונעשה לדור של יהודי הגלות שרק השתחררו מהעבדות, לכן השימוש במטה הכרחי כי לזה הם היו רגילים. המטה משמש כסימן לחוזק המלוכה. אולם, הניסיון של משה ואהרון היה לראות האם הם יבינו שהדור השתנה, שכת בסוף שנת הארבעים מדובר בדור חדש, דור שעתיד להיכנס לארץ ישראל, דור שהחינוך שלו אינו באלימות אלא ע"י אמירה רכה. אם משה ואהרון היו מדברים אל הסלע ברכות ומוציאים מים, הם היו מוכיחים על עצמם שהם מבינים שמדובר בדור חדש ושיש לחנכו בדרך אחרת. אלם, הם עשו את מה שעשו כבר בעבר, ולכן הוכיחו שהם לא יכולים להיכנס עם הדור הזה לארץ ישראל. ההנהגה של דור המדבר מתחלפת בהנהגה חדשה לקראת הכניסה לארץ, הנהגה שתמשיך לחנך בדרכי נועם גם כאשר היא תראה הרבה שלילי מסביב.  

 

 

2 תגובות
תובנות מסדנה שנתית
27/06/2012 13:36
יחיאל דרעי

מספר תובנות שעלו כתוצאה מהשתתפותי בסדנה שנתית:

 

א. השתתפות בסדנה גם כאשר היא משעממת, איטית וכו' תפתח בך כלים נפשיים, אם תשאר תמיד חיובי ותחפש את נקודות האור והטוב שאפשר לקחת מהסדנה ומהאנשים שסביבך. דווקא אם אתה מרגיש שמשעמם, שהדברים איטיים מידי והסדנה סתם מעצבנת, זוהי הזדמנות שהיא בעיקר בשבילך לעבוד על עצמך. לחפש את נקודת השקט והשלווה הפנימית שלך. לא הסדנה מעצבנת אותי, אלא יש בי כעס, מרמור וכו' שהסדנה גורמת להם להתפרץ החוצה.

 

ב. ללמוד ולומר דבר טוב בלי להוסיף את המילה "אבל". אני מגלה שזה מאוד קשה כי גם כאשר יש לי מילים טובות לומר, מייד יש מין צורך לסייג זאת. הצורך הזה הוא ביחס שלי לעצמי, אני יודע שיש בי נקודות טובות, "אבל" מייד אני ממהר להזכיר לעצמי גם הנקודות השליליות. זה נובע ממין מנגנון להשמדה עצמית שמצוי בתוכי שלא רוצה שאני ארגיש יותר מידי טוב עם עצמי. בתורה זה מכונה "עמלק" בגימטריא "ספק", להכניס את הספק, ואת חוסר הסיפוק וכתוצאה מכך את המרמור, הציניות והכעסים כי אינני מצליח.

 

ג. כאשר אני נפגע מביקורת או משהו שמישהו אמר עלי, זה מורה על כך שיש לי חולשה בנפש, ולכן הביקורת גורמת לי לאבד את הביטחון, לפקפק ביכולות שלי, בצדקת דרכי ולראות את העולם בשחור. אני לא שולט על איך ומה שאנשים אחרים חושבים. כל דבר צריך לדון לגופו של עניין. אם מדובר במשהו אמיתי זה אומר שאני צריך לתקן. לעיתים, אנו נפגעים כי מזכירים לנו את החולשות שלנו, אותן חולשות שאנו מסתירים מעצמנו כי החלטנו שאין לנו עדיין מספיק כוח כדי לתקן אותן. דווקא זה מחליש אותנו, כי מגלים את מה שאנו מסתירים. גם כאן, יתכן והדברים עולים כי כבר יש לנו מספיק כוחות נפש כן להתמודד עם החולשות ולהצליח, ואנו לא עושים זאת כי התרגלנו להסתיר זאת. יש להתבונן האם אין כאן בעצם הזדמנות לתיקון.

 

ד. בערב לאחר המפגש האחרון של הסדנה שמעתי סיפור קצר של ר' נחמן המספר על בעל מפעל ששוכר פועלים שתפקידם למלא חביות בנוזל. העניין הוא שבחביות יש חור ולכן כל הנוזלים נשפכים מהם, כך שהעבודה לעולם לא נגמרת. חלק מהפועלים עזבו את העבודה משום שלדעתם מדובר בבזבוז זמן. אחרים המשיכו כי הם אמרו שבעל הבית משלם להם וזה מה שהוא דורש מהם, והם עושים את מלאכתם נאמנה ובעל הבית מודע למצב החביות ולמרות זאת משאיר אותן כך. מה שר' נחמן בא ללמדנו בסיפור זה הוא: גם בעבודה כזאת כאשר אני עושה את אותה הפעולה ונראה שאין לפעולה שלי תכלית, אין זה נכון יש תכלית לעבודה שלי. אני מסתכל על החביות וחושב שאין תכלית כי כל הנוזלים נשפכים החוצה, אולם עלי להסתכל תמיד אל תוכי פנימה ואז אני אגלה כי השינוי לא התרחש בחוץ, אלא בפנים, בתוכי. העבודה הזאת מלמדת את האדם כי הוא צריך להשקיע את כל כוחו כי בשביל זה משלמים לו. ההצלחה אינה תלויה בו, ולכן זה מפתח בו ענווה. היכולת שלי להשתיק את האגו והגאווה האישית, מפתחת בי כלים נפשיים רבי עוצמה להתמודדות עם משברים בחיים.

 

ה. גם כאשר אני אומר דבר שהוא נכון ואמיתי והנוכחים יסכימו עם דבריי, אם הם נאמרים מתוך כעס ואיבוד שליטה הם לא ישמעו. הסיבה לכך לדעתי היא משום שכאשר אני מדבר מתוך כעס אני משליך על כל הנוכחים את הרגשות השליליים שלי בעל כורחם. דבר זה הוא מעשה אלימות, מאחר והם אינם חפצים ברגשות השליליים הללו. כל אחד מהנוכחים יצטרך להתמודד עם הרגשות השליליים הללו שנזרקו לחלל הסדנה, ולנטרל אותם. לעיתים, הרגשות השליליים הללו ישפיעו במשך ימים על אנשים מסויימים בלי שהם יצליחו לנטרל אותן. וגם להיפך, כאשר הדברים נאמרים מתוך שלווה פנימית ואמונה עמוקה באמיתת הדברים, הנוכחים עסוקים אך ורק בדברים הנאמרים והם גם חשופים לרגשות החיוביים הקורנים מהדובר. בנוסף, כאשר האדם צועק הוא משדר שהוא עצמו אינו בטוח בצדקת טענותיו, והוא גם אינו סומך על השומעים שיסכימו עמו. זוהי פעולה אלימה, כי יש בה ניסיון לכפות את דעתו של הדובר על השומעים. זה מחזיר אותנו גם לנקודה של הרצון להצלחה. ההצלחה אינה תלויה בי, אין זה תפקידי לשכנע את כולם בצדקת דעתי, תפקידי הוא רק לומר את דעתי ולזכור שזוהי רק דעתי שנאמרת מתוך השקפת העולם האישית שלי.

 

ו. תפקידה של הסדנה לעזור למשתתפים בה לדבר על כל מה שהם רוצים ותוך כדי כך לברר לעצמם ולקבוצה את דעותיהם, הרגשותיהם וכו'. לכן, לעיתים יכול מישהו מהמשתתפים להרגיש לחץ כתוצאה מהשאלות שמופנות אליו, מאחר והדברים לא מבוררים אצלו עדיין, או שהוא עדיין לא יכול להסביר את דבריו כראוי. במקרה כזה, צריך לתת לו להישאר במקום שבו הוא נמצא בלחץ, ולא למהר "להושיע" אותו. לעזור לו מייד מוכיח שאנו לא סומכים עליו שהוא יכול להתמודד עם הקושי הזה. אי הנוחות הנגרמת כתוצאה מהלחץ וחוסר הידיעה הוא מה שאמור לבנות באדם כלים שיעזרו לו לברר לעצמו בצורה טובה יותר את דעתו, הרגשתו וכו'. העזרה של החברים צריכה לבא לאחר הסדנה ע"י הקשבה ותמיכה.

 

3 תגובות
מפריס פרסה
25/06/2012 12:14
יחיאל דרעי

לבהמה טהורה יש שלושה סימני טהרה: מעלה גרא, מפריסה פרסה, שוסעת שסע. ר' נתן מסביר לגבי מעלה גרא, כי יש כאן רמז לגבי נשמות קדושות שלכודות אצל הגויים ומרגישות שהן אינן במקומן. נשמות אלה איבדו את מקומן כתוצאה משבירת הכלים בזמן בריאת העולם. הכלים לא יכלו להכיל את עוצמת האור שהייתה בתוכן ולכן הם נשברו וניצוצות מהאור נפלו אל עמקי הטומאה. על ידי אכילה של בהמה שמעלה גרא אנו מחזירים אלינו את הנשמות הכלואות במעמקי הטומאה. העלאת הגרא רומזת לכך שעלינו להעלות את נשמות הגרים מבין הקליפות חזרה למקומן. נשמות אלה מתגיירות וחוזרות אל כור מחצבתן.

 

בנוסף לכך, על הבהמה להיות בעלת פרסה שסועה, דהיינו פרסה חתוכה כלפי מעלה. אם הפרסה אינה שסועה זה מורה על כך שהטוב כלוא שם בעומק הטומאה ואין לו דרך לצאת, ולכן מאחר ואי אפשר להעלות את הניצוצות הללו אסור גם לאכול את בשר הבהמות הללו. אולם, אם הפרסה שסועה זה אומר שהניצוצות הנמצאים שם למרות שהן נמצאות במקום נמוך מאוד (רגלי הבהמה), בעומק הטומאה והחושך עדיין קיימת אצלן ההכרה והאמונה שאין שום ייאוש בעולם כלל. השסע הוא האמונה והתקווה שגם בעומק הנפילה אפשר לזכות להארת ה' כי "מלא כל הארץ כבודו" ו- "לית אתר פנוי מניה" (אין מקום פנוי מכבודו).

 

גם כאשר חווים ירידה ומרגישים כמו פרסה קלוטה, שאנו אטומים וסגורים בתוך עצמנו ואין שום ההארה שחודרת אלינו, עלינו לשסע את הפרסה. אולם, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" אז כיצד נוכל להוציא את עצמנו בעצמנו ממאסר? התשובה: בגלל זה ר' נחמן מדבר הרבה על מציאת חבר אמיתי שאיתו אפשר לדבר ולגלות את כל אשר ליבך. "הדיבור עוזר לבירור". בשביל לברר את הדברים ולמצא את השסע שדרכו האור יחדור, צריך לדבר על כך עם מישהו שיהיה מוכן לצמצם את הנוכחות שלו ולשמוע אותך ולתת לך לומר את מה שעל ליבך. אם הוא גם מצליח לתת עצה טובה שמתקבלת על ידי הצד השני מה טוב, אך הוא צריך להיות מוכן לצמצם את עצמו ולשמש כאוזן קשבת גם אם אין לו עצה לתת. היכולת לצמצם את נוכחותך, לתת מקום לאחר ולשמוע מה הוא אומר בלי לנסות ולשנות אותו, להאמין שיש בו את הכוחות להעצמתו האישית, אלה הן תכונות של יועץ אמיתי שבהן הוא מתדמה לבוראו.

4 תגובות
כפיות טובה
08/06/2012 17:34
יחיאל דרעי

מסופר על ה-"חפץ חיים" שהיה אדם שהציק לו ורדף אותו. התפלא על כך מאוד ה-"חפץ חיים" ואמר: אני לא מבין מדוע הוא רודף אותי, מעולם לא עשיתי לו שום טובה. נשאלת  השאלה: מדוע יש כפיות טובה אצל אנשים כלפי מישהו שהיטיב עימם? הסיבה לכך היא: שאין הם יכולים לסבול את העובדה שהם חייבים טובה למישהו אחר. במקור, כך קרה גם לפני הבריאה, הנשמות שלנו קיבלו הארה אינסופית מאת הבורא, אולם בשלב כלשהוא הן סירבו לקבל. בקבלה מכנים זאת בשם "לחם ביזיון", זוהי ההרגשה שמתעוררת בקרבו של מי שמקבל בלא שידרש לעשות כלום בתמורה. יוצא, שגם מי שרוצה לתת לאחר צריך להיזהר שלא להרבות ביותר מידי נתינה, כי "ריבוי השמן גורם לכיבוי הפתילה", כדברי ר' נתן. לכן, חז"ל קבעו שיש דרגות שונות בנתינה. הדרגה הגבוה ביותר היא לעזור לאדם להתפרנס בעצמו ולעמוד על רגליו בכוחות עצמו.

 

מצד שני, כפיות הטובה מראה שאצל המקבל יש פגם מהותי בנפש. בעומק הדברים, יש אצל המקבל קנאה, חוסר ביטחון עצמי והערכה נמוכה, מצד אחד, ומחשבה שהכול מגיע לו ושהוא לא נמצא במקומו הנכון (גאווה), מהצד השני. הקנאה והגאווה הן אשר גורמות לו לנסות ולפגוע במיטיב עמו, מאחר והוא לא מסוגל לראות שיש מישהו אחר מאושר. לא משנה כמה הוא ישיג בחייו, הוא תמיד יחוש ריקנות ויהיה בטוח שהאושר נמצא במקום אחר, אצל מישהו אחר. לכן, הוא מנסה לפגוע בכל מי שהוא מאושר. הוא לא מסוגל להבין שיש אנשים שעוסקים בנתינה מבלי לצפות לתמורה, ועוד שנתינה זו ממלאת אותם באושר. לכן, הוא חש שהוא חייב לבטל אותם, כדי שהוא יוכל להמשיך לשקר לעצמו ולומר שכולם אינטרסנטיים.

 

יש סיפור של ר' נחמן שנקרא: "מעשה מביטחון". מסופר על אדם בודד שחי בחורבה, ללא משפחה, אישה, ילדים או חברים, אך הוא שמח תמיד. השמחה אצלו נובעת מבפנים ולכן כל מה שעובר עליו לעולם לא מעכיר את רוחו. המלך רואה זאת וזה מפריע לו והוא מנסה להעכיר את רוחו אך לא מצליח. המלך בסיפור כל הזמן פוגע בעבודה שלו, כדי שהוא לא יוכל להתפרנס וכך לא יוכל לערוך את הסעודה שהוא עורך בכל ערב. במשך הסיפור מנקרת בראש השאלה: מדוע האיש ממשיך לארח את המלך המחופש ולספר לו כיצד הוא מתפרנס, למרות שהוא רואה שלמחרת המלך גוזר גזרה שלא מאפשרת לו להמשיך באותה העבודה כמו אתמול? הרי ברור כשמש שיש קשר בין האיש שמתארח אצלו לבין הגזרות. הסיבה לכך פשוטה: האיש השמח יודע שאם הוא יתחיל להאשים את האורח, ולחפש מי אשם במה שקורה לו הוא יאבד את השמחה שלו, ועל השמחה שלו הוא לא מוכן לוותר בשום פנים ואופן. הוא יודע שכאשר הוא יחפש מי אשם במצבו, הדבר יפגע בראש ובראשונה בו, בשמחה העצמית שלו, לכן הוא תמיד בוטח בה'. השמחה הזאת שלו היא החירות האמיתית שלו, והיא אשר מצילה אותו בסופו של דבר, כאשר היא מאפשרת לו בעצם לחשוב על פיתרון יצירתי למצב קשה בו הוא היה נתון. מקורה של השמחה הוא מעולם החירות (בינה) וכאשר האדם מחובר אל עולם החירות הוא מחובר אל היצירתיות, כי הוא מנותק מעולם החומר, מהמיצרים, מהבחינה הזאת זו "יציאת מצרים" (יציאה מהמיצרים) של הפרט.

 

 

3 תגובות
ספירת העומר ומרד בר כוכבא
22/05/2012 21:57
יחיאל דרעי

לדעת הרמב"ן ימי ספירת העומר הם ימי שמחה, מאחר והם כמו חול המועד אחד ארוך שמחבר בין פסח לשבועות. לכן, מובן מדוע חג השבועות שהוא אחד משלושת הרגלים נחגג רק יום אחד. זאת מאחר והוא אינו עומד בפני עצמו. ימי ספירת העומר אם כן הם חול המועד ארוך שנמשך 7 שבועות ושבהם אנו מתקדשים ומיטהרים קמעא קמעא, עד שאנו מגיעים ליום החמישים, אל הבינה (מלשון: בניין, הבנה, התבוננות) ורק אז אנו יכולים לקבל את התורה. בפסח הקב"ה גאל אותנו בעצמו ואנו לא עשינו דבר, לאחר מיכן הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נותן לנו את האפשרות לתקן את עצמנו ועל ידי ההתעוררות שלנו להפגש עמו שוב כאשר כעת כבר יש לנו כלי שאנו בנינו והוא מוכן לקבל את השפע האלוהי.

 

זה מסביר מדוע בר כוכבא וחייליו לחמו ברומאים דווקא בתקופה זו, מאחר וזו התקופה שבה עם ישראל על ידי התעוררות מלמטה מנסה לגאול את עצמו. בניגוד לליל הסדר שה' גאל אותנו ללא התעוררות שלנו. על פי מסורת שהייתה בידי הרמב"ם ר' עקיבא תמך במרד בר כוכבא ואילו דברי הרמב"ם במשנה תורה: "... שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו שלכוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיוון שנהרג - נודע שאינו משיח. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת" (הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"א, הלכה ג ברמב"ם הלא מצונזר).

 

אם כן, רק בעקבות כישלון מרד בר בכובא הפכו ימי ספירת העומר לימי אבל. גם באגרת של רב שרירא גאון הוא אומר: "והווה שמדא על תלמידי ר' עקיבא". המילה "שמד" אצל חז"ל בכל מקום מציינת את כישלון מרד בר כוכבא. אם כן, גם לפי המסורת של רב שרירא גאון תלמידי ר' עקיבא לא מתו במחלה מיסתורית, אלא הם נהרגו בקרב עם הרומאים, קרב שאליו יצאו על מנת לשוב לשילטון עצמאי. בסופו של דבר הניסיון לשוב לעצמאות מדינית ופוליטית נכשל אז, אך לאחר יותר מאלפיים שנה הצליח העם היהודי בדיוק בימי ספירת העומר לשוב לעצמאות מדינית ופוליטית (ה' באיר) ולהשיג שליטה מלאה על ציון היא ירושלים (כ"ח באיר). אם כן, הניסיון שכשל בעבר הגיע בסופו של דבר להצלחה מלאה, למרות שזה לקח לו אלפיים שנה.

 

אין מילים שיכולות לנחם את מי שאיבד אדם קרוב, לכן אנו אומרים: "המקום ינחם אתכם". אולם,  למרות שאנו ממשיכים להילחם ולאבד חיילים, שכל אחד הוא עולם מלא, נשמה מיוחדת, הנחמה הכי גדולה בתקופה שלנו היא שאנו מרוויחים את עצמאותינו. בתקופת מרד בר כוכבא נהרגו אלפי חיילים ואזרחים ובסופו של דבר גם הפסדנו את השילטון וגם גלינו מארצנו. הנופלים הללו הלכו לצבא בידיעה שהם נלחמים לשם מטרה שהיא נעלה, והיו מוכנים למסור את נפשם לטובת האומה כולה. הם מגש הכסף שעליו הוקמה המדינה שהיא כדברי הרב קוק: "יסוד כסא ה' בעולם" - הקידוש ה' הכי גדול שיש מיזה אלפיים שנה.

 

(דברי התורה הללו הם לעילוי נשמתו של החייל אברהם לימואי הי"ד שנפל ב- ג' סיוון התשנ"ח, ת.נ.צ.ב.ה)  

2 תגובות
תזריע והקשר ליום השואה והעצמאות
26/04/2012 11:59
יחיאל דרעי

על הפסוק "אישה כי תזריע וילדה זכר" מסבירים חז"ל אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, אולם אם איש מזריע תחילה יולדת נקבה. מסביר הבעל שם טוב שיש שני מיני התעוררות בתשובה: האחד שהאדם מעצמו מתעורר אל השם זה נקרא "אישה כי תזריע וילדה זכר" כי כשהאדם מתעורר מעצמו זה בחינת אישה מאחר והאדם הוא מקבל מעצם בריאתו. אפשרות שנייה היא: כאשר הקב"ה מעורר את האדם וזה בבחינת "אם נקבה תלד" שלא כתובה המילה תזריע. כאשר אין התעוררות מצד האדם, אזי הקב"ה בעצמו צריך להתערב, אולם אז נולדת נקבה, דהיינו זה בא בבחינת מידת הדין. לעומת זאת, כאשר האדם מתעורר מעצמו לחזור בתשובה הקב"ה משפיע עליו רחמים.

 

במדרש איכה רבה יש ויכוח בין הקב"ה לכנסת ישראל מי צריך להתחיל את החזרה בתשובה: "השיבנו ה' אליך נשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם שלך הוא השיבנו. אמר להם שלכם הוא, שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם נאום ה', אמרה לפניו ריבונו של עולם שלך הוא, שנאמר: "שובנו אלוהי ישענו, לכך נאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה" (איכה רבה פרק כ"א, סימן כ"א). לפי הבעל שם טוב, התורה ממליצה לנו שאנו נתחיל את החזרה בתשובה כדי שהיא תהיה ברחמים, אחרת אם הקב"ה יתחיל אותה היא תהיה בדין. ישנו הבדל של שבוע בין יום השואה ליום העצמאות. כאשר חלק מעמנו בחר שלא לעלות לארץ ולהתנגד לציונות, ולחכות שה' בעצמו יגאל אותם זה הסתיים בדין איום ונורא. לעומת זאת, דווקא הציוניים החילוניים שהחליטו לחזור בתשובה מבחינה לאומית, לשוב אל ארץ אבותיהם, הם אלה שהצליחו להציל את העם מהדין ולהקים את המדינה ברחמים גדולים.

1 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »